מונח שצמח בהקשר לעיצוב אדריכלי בשלהי שנות השמונים. בקרב אדריכלים כמו פרנק גהרי, דניאל לפסקינד, פיטר אייזנמן ברנאר צ'ומי והאדריכלית זאהה חדיד זוהו המחקרים מגמה לשילוב ולחפיפה של צורות ולשימוש במשטחים גאומטריים צבועים בצבעים חריפים. מאפיינים נוספים לדה-קונסטרוקטיביזם הם חוסר סימטריה וקריאת תיגר על כל זווית ישרה, על כוח הכבידה או על שיקולים של פונקציונליות. דוגמה מובהקת היא המבנה של ברנר צ'ומי (Tschumi) בפארק דה לה ווילט בפריז. מגמות אלה מוקמו במסגרת המגמה הכוללת של הפוסט-מודרניזם אך בניגוד למגמה ההיסטוריציסטית של האדריכלות והעיצוב הפוסט-מודרניים. המונח הוטבע בתערוכה שהתקיימה בשנת 1988 במוזאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בתערוכה הוצגו הצעות אדריכליות שנראו לאוצר פיליפ ג'ונסון כצורות שבורות של אדריכלות קונסטרוקטיביסטית אך למעשה לא קיים קשר לתנועה הרוסית משנות העשרים. חלק מהמבקרים ראו באדריכלות הדה-קונסטרוקטיביסטית ביטוי לרעיון הדה-קונסטרוקציה, אך אחרים מבחינים בין הביטוי הצורני של הדה-קונסטרוקטיביזם, שאותו הם רואים כסגנון המבטא תפיסה חזותית, לבין תפיסה דה-קונסטרוקציוניסטית בעיצוב הרואה בתהליך העיצוב טענה לפתרון בעיה. הדה-קונסטרוקציה בודקת את ההנחות שהטענה מבוססת עליהם תוך כדי כך שהיא מטילה בספק את תקפות הטענה.

חזרה לעמוד מילון המונחים הראשי