את המונח טבעו היסטוריונים לאמנות במאה התשע-עשרה על מנת להגדיר את סגנון האמנות והאדריכלות שרווח באירופה החל בשלהי המאה השש-עשרה ועד תחילת המאה השמונה-עשרה. המונח ביקש לבטא את אופי צורותיו המפותלות, הדינמיות, הזורמות והמושכות בחושניותן ובתאטרליות שלהן. בראשיתו צמח הסגנון ברומא כאמצעי שבו השתמשה הכנסייה הקתולית כדי להיאבק בכוחות הרפורמציה (עליית הכוחות הפרוטסטנטים שמרדו בכנסייה הקתולית במאה השש-עשרה) וכדי למשוך את ההמונים אליה. מאפיין חשוב של הסגנון התבטא בשילובים בין-תחומיים שנוצרו לרוב בחללי הכנסייה, שילובים בין אדריכלות, פיסול, ריהוט וציור לכדי סביבות מרשימות ותאטרליות. דוגמה לפסל בסגנון הבארוק הוא פסלו של ברניני "אפולו ודפנה" (1625-1622).

חזרה לעמוד מילון המונחים הראשי