תנועה של מעצבים שדחו את דרכי העיסוק בעיצוב על פי המקובל בזרם המרכזי. התנועה הידועה גם בשם "עיצוב רדיקלי", צמחה במחצית השנייה של שנות השישים, והייתה דומיננטית באיטליה. חברי התנועה דחו את העיצוב המודרני שיוצר למטרות של צריכה המונית שאפיינה את השיקום הכלכלי של איטליה החל בשנות החמישים. זרם זה הוגדר כ"עיצוב הטוב". העיצוב של הזרם המרכזי נתפס כמקדם צריכה וצרכים מלאכותיים. תנועת מעצבי האנטי-עיצוב, ובראשם המעצב אטורה סוטסאס, הגדירו מחדש את תפקידי העיצוב והמעצבים. הם גרסו כי לעיצוב יש תפקיד תרבותי וחברתי חשוב, וכחלק מתפקידם זה יצאו נגד הטעם הבורגני שנחשב ל"טעם טוב". הם עיוותו פרופורציות וצורות, עשו שימוש בצבעוניות זולה, בדימויים פופולריים ובאנטי- פונקציונליות שקראה תיגר על ערך התפיסה המודרניסטית שדגלה בהתניית הצורה בפונקציונליות של המוצר. ביטויי האנטי- עיצוב הושפעו מאמנות הפופ. למשל, הריהוט המתנפח של צוות המעצבים 'De Pas, D Urbino, Lomazzi הושפע מהפיסול הרך של קלאס אולדנברג. המעצבים הרדיקלים עבדו בקבוצות: ארכיזום, סופרסטודיו וארכיגראם. הם הרבו באמירות עיצוביות שהוצגו בתערוכות אך עבדו גם בעבור התעשייה. בשנות השבעים והשמונים ירשו את מקומם של המעצבים הרדיקלים הקבוצות אלכימיה וממפיס.

חזרה לעמוד מילון המונחים הראשי